פסק-דין בתיק רע"א 8934/03

השופטת מ' נאור:

1.        לפנינו שתי בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת י' שיצר) שקיבל את בקשתו של פושט הרגל יורם גיל והורה על ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו. מבקשי רשות הערעור הם הנאמן לנכסי פושט הרגל עו"ד דרזנר ומפרק החברות גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ (בפירוק) וגיל אלקטרוניקה בע"מ (בפירוק) - עו"ד עדי כהן.

2.        בלי להיכנס לשאלה אם היתה לצדדים מלכתחילה זכות ערעור, אנו רואים את הבקשה כאילו ניתנה לצדדים רשות לערער והוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה.

3.        בשנת 1994 הגישה המדינה נגד גיל כתב אישום בגין עבירות מרמה. הוגשה בקשה לשלטונות המוסמכים בשוויץ להסגיר את גיל לישראל. בחודש מרץ 1998 הגיע גיל ארצה בהליך של הסגרה מרצון. במסגרת ההסגרה מרצון העבירו השלטונות השוויצרים אגרת לשלטונות ישראל ובה אישור על כך שגיל מוסגר לישראל, בעקבות בקשת ההסגרה וכי "אין להפעיל על גיל כל הגבלת חופש אחרת כחלק מזכויות אזרח (איסורי יציאה מהארץ בגין פשיטת רגל וכדו')".

4.        ביום 4.5.2002 החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב, לבקשת הפרקליטות, לבטל את כתב האישום טרם הקראתו. ואולם, גיל לא יכול היה לצאת מהארץ בשל צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצאו נגדו על-ידו נושיו האזרחיים. רשויות שוויץ חזרו ופנו לרשויות בישראל בדרישה כי מדינת ישראל תאפשר לגיל לצאת מהארץ כפי התחייבותה.

5.        בית המשפט המחוזי, בהחלטה נשוא הערעור, קבע כי גיל הגיע ארצה כתוצאה מהליכי ההסגרה שננקטו נגדו. עוד קבע בית המשפט כי אין להגביל את יציאתו של גיל מהארץ לאחר שבוטל ההליך הפלילי שבגינו הוסגר. למסקנה זו של בית המשפט שותפים אנו, ומסקנתנו היא כי דין הערעורים להידחות.

6.        הנחתנו היא, כי במישור האזרחי יש הצדקה מלאה להמשיך ולעכב את יציאתו של גיל מן הארץ. ואולם, מקובלת עלינו עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולפיה האינטרסים של מדינת ישראל בקיום התחייבויותיה הבינלאומיות ובמיוחד חובותיה לפי הסכמי הסגרה, גוברים על השיקולים האזרחיים. גיל הגיע ארצה במסגרת הליכי הסגרה מרצון. המסמכים השונים שצרף בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה לתגובתו מוכיחים עובדה זו, ולדעתנו, בדין קבעה הערכאה הראשונה כי כך היה. קיימת עדיפות עליונה לקיום התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל במסגרת הליכי הסגרה. אם לא תקיים המדינה את התחייבויותיה, היא לא תזכה לשיתוף פעולה ממדינות אחרות.

           המערערים טוענים כי על-פי הדין הפנימי אין חובה של המדינה להחזיר את גיל, אף אם קיימת חובה כזו במסגרת האמנה האירופית בדבר הסגרה, כ"א 17, 87. מדינת ישראל התחייבה לא למנוע את יציאתו של גיל אלא לצורך ההליכים הפליליים שהיו תלויים ועומדים נגדו כתנאי להסגרתו מרצון. די בכך, לדעתי, כדי שבתי המשפט בישראל יורו על ביטול צו עיכוב היציאה. בבג"צ 906/95 שמואלביץ ואח' נ' מ"י, פ"ד מט (2) 184, דן בית משפט זה בטענה לפיה אין די באמנה, אלא נדרשת הוראה בדין הישראלי הפנימי, בענין הקשור ליציאת אדם מן הארץ. דא עקא, שבענין שמואלביץ נדונה הסגרה מישראל - פגיעה בחירותו של אדם באמצעות הוצאתו מן הארץ בניגוד לרצונו - ובית המשפט אכן מצא הוראת דין ישראלית-פנימית המאפשרת זאת; ואילו בענייננו, מדובר באדם שעילת הסגרתו לישראל בוטלה, אשר מבקש לממש את חירותו ולצאת מן הארץ בהתאם לרצונו. בענין שמואלביץ, היה צורך בהוראה פנימית-ישראלית כדי שהמדינה תפעיל את כוחה הכופה ו תפגע בזכות; בענייננו, כדי שהמשיב יצא את הארץ, המדינה אינה צריכה לפעול כלל ועיקר, ועל כן אין כל צורך, כדי לכבד את האמנה, בהוראת דין פנימית. אמנם זכותם של המערערים לקנין נפגעה, לכאורה; אך היא נפגעה לא על ידי המדינה, אלא על ידי יורם גיל. לדעתי מניעת שימוש בצו עיכוב יציאה מן הארץ שהינו אמצעי דיוני שמעניקה המדינה לעזרה עצמית בהשבת הקנין על ידי האזרח, אינה מצריכה - נוכח ההתחייבות הבינלאומית שבאמנה - הוראת דין פנימית מיוחדת. התחייבות שבאמנה גוברת על הזכויות האזרחיות. בין כך ובין כך, עמדתה של הערכאה הראשונה - הן בעניין הדין הפנימי והן בעניין פרשנותה של האמנה - מקובלת עליי.

7.        בבחינת למעלה מהצורך אציין, כי גיל שוהה בארץ כבר מאז הסגרתו מרצון - תקופה של למעלה מחמש שנים. זוהי תקופה ארוכה, וקשה להניח שמה שלא נעשה עד היום בהליכים האזרחיים יעשה אם יושאר גיל בארץ בעל כורחו.

8.        אציע לחבריי לדחות את הערעורים, כך שתתאפשר חזרתו המיידית של גיל לשוויץ.

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

                                                                                                                        ש ו פ ט ת